הספד לאבא

אבא -
"כשמשהו אהוב עליך תקוע בפתח היציאה וחייב להיות תקוע שם עד שירזה דיו כדי להישלף החוצה, תקרא לו ספרות אופטימית..." אמר פו הדוב. כהערת אגב אומר שאתה לא נראית כל-כך דוב גדול. אולי יותר כחברו החזרזיר הקטן. אבל כל מי שהכיר אותך ידע אילו תעצומות גוף ונפש נמצאות בך וכי החיים זימנו לך,לא מעט פתחים צרים מדי להיתקע בהם.

אבא יקר שלי למדת אותנו שהאופטימיות היא כוח החיים.
 
יכולת לבור השלג שכמעט חנק אותך בקור בהיותך בן שנתיים –
 
לא חששת מהרבי המפחיד – צחקת לו ישר בעיניים כשהוציא בהפסקה פלפל ירוק ואכל אותו לא מבושל! הצחוק חילץ אותך מלימוד קפדני וקשוח שלא התאים לך בכלל !!!
 
התמודדת כילד עם מלחמה אכזרית מכל, עם נדודים מפרכים בלתי אפשריים –

מכל מקום בדרך, אספת לך זיכרונות אופטימיים, זיכרונות על התמודדות – את מעיל הנדודים ונעלי ההליכה בשלג שאמא שלך הכינה ברוב תושייתה; את הסכין לחיתוך הזכוכית שאביך לקח עימו וסיפק לכם מעט עבודה ואוכל במהלך המלחמה; את ההחלטה של אמא שלך לחסוך ממעט בתפוחי האדמה בודדים שקבלתם ולהצמיח גינת ירק שתספק עוד רבים.

שרידי הכדורים והתותחים ביער הפכו עבורך עולם שלם של משחקים. חיות היער, הפרחים, העצים והצמיחה הביאו אליך הרבה שמחה! ואפילו כנשבר ענף עץ הדובדבן ואתה היית עליו גבוה וכה קטן, שיחק לך המזל ופשוט צנחת איתו אט אט אל האדמה וזכרת זאת כחוויה מדהימה. כילדה ניסיתי לא אחת להתאמן בריחוף בין כסאות וחלמתי על כך. אם אתה יכולת למה שלא אמשיך את המסורת !!!

אבל הגורל לא נתן לך אף פעם להיות שאנן - מחלת הטיפוס תפסה אותך לא מוכן וכמעט חיסלה אותך בשנית. בית חולים לא היה, וודאי גם לא תרופות. אמך הנפלאה ליקטה עשבי מרפא והצליחה להציל אותך.

אבל אז קרה הנורא מכל - הוריך חלו ולא קמו מן הטיפוס האכזרי. מה נותר לילד בן תשע שעוד מתאושש ממחלתו הקשה ומאבד כך את הוריו, שאת אחיו הבכור רואה בקושי פעם בשבוע?! "זה לא פשוט להיות אמיץ כשאתה בעצם רק חיה קטנטנה" אמר חזרזיר. אבל בשבילך, אבא'לה שלי, ה'לא פשוט' הפך מיד לאתגר! לא, לא אתה תיכנע למציאות אכזרית ככל שתהיה – אתה בחרת לפצוח בקריירה חדשה – אמרת לעצמך אם אהרונצ'יק הופך למפרנס במקום אבא, אני אהיה עקר בית לדוגמא במקום אמא! וכך התחילה 'הקרירה' המפוארת שלך בתור טבח המשפחה. דרך האוכל הענקת לנו לא רק חוויה קולינרית מגוונת וטעימה, אלא לא פחות המון, המון אהבה. כן, זה מה שלמדת מהוריך הנפלאים למצוא בכל מקום את נקודות האור, להעצים אותן ולצמוח מחדש גבוה יותר, לצמוח לחיים !!! ואני הצטערתי שלא זכיתי להתברך בהם כסבא וסבתא.

ואז הפרידו אותך מאחיך היקר שהיה קרוב משפחתך היחיד והתחלת במסכת נדודים עם ילדים יתומים -> ובכל מקום ליקטת לך בעקביות, כמעט באובססיביות, את הזיכרונות מהאנשים הטובים שעזרו לך בדרך (על הקשיים שעברת למדתי בעיקר מספרים). ההתמקדות בסבל היתה עבורך פריבילגיה חסרת תכלית, לא צומחים ממנה רק שוקעים.

אתה כאילו ידעת בביטחון פנימי שתשובו ותפגשו בשנית.

כשפגשת את אחיך במפתיע על אוניית המעפילים בדרך לארץ המובטחת לא היה גבול לשמחתך. הרגשת שנולדת מחדש ואפילו קבעת את יום העליה כיום הולדת נוסף ->

בקושי שנתיים נהנית מראשית החלום... ואז נבטו בעוז זרעי השחפת האיומה שנזרעה בך בשואה ובעקשנות ניסתה לכלותך! אבל גם היא לא ידעה עם מי יש לה עסק...

מהתקופה הזו ספרת לנו בעקר סיפורים על הטבע והציפורים שסביב בית המרפא, על החברים החדשים, על משחקי השחמט עם פרופ' פויירשטיין ואחרים – כמעט התפתינו להאמין שממש עשית שם חיים !!! שלוש וחצי שנים !!!

גם משם יצאת, מה נאמר, 'מחוזק' - הלכת ללמוד, רכשת מקצוע וחזרת לקבוץ שכה אהבת. התחלת לעבוד וללמד ילדים אומנויות שהן מלאכת כפיים וכלים שיסייעו להם בחיים, על כל צרה שלא תבוא והכל שזור בצחוק, בחיוך באמונה אופטימית חסרת פשרות.

פגשת את אמא וזכית באהבה ובשותפה מסורה ונאמנה. היה ברור לך שאתה רוצה לבנות לך קן ומשפחה. כשהתבקשתם לדאוג ליהודה, שלא שיחק לו המזל ועד גיל חמש לא מצא לו בית, לא היססתם וחיבקתם אותו בחום ובזכותכם הוא איתנו עד היום. שמחת והיית כה מאושר כשאורית ואני הצטרפו אל יהודה ופתאום מזוג צעיר עם ילד הפכנו למשפחה רחבה.

עיניך תמיד היו פקוחות לקלוט את היופי, את ההתפתחות, לשמוח איתנו, להתגאות בכל השג ולהראות לנו את דרך-האופטימיות והעשיה המיוחדת לך.

תמיד דאגת להתנדב, לתרום לקהילה, כולם אהבו אותך תמיד ובכל מקום. אחד הדברים שיכלו להקשות עליך הוא שלא יתנו לך לתרום – וזה הגיע בימי המלחמה, לא יכולת להתגייס ונשארת אחד הגברים היחידים בקבוץ... התאשתת מהר ודאגת למלא את מקומם של בעלי התפקידים, כן אמנם היית בבית, אבל גם במילואים ! ואז הרגשת חיוני, אופטימי וטוב. זו רק דוגמא אחת מאין ספור, באיזו אהבה ומסירות התגייסת לעזור.

חיית חיים שלמים, משמעותיים ומלאים כשהריאה היחידה ששרדה מהשחפת, שומרת לך אמונים! לא היית מוגבל כמעט במאומה... ואם כן, דאגת היטב שלא נרגיש זאת.

אך לפני כתשע שנים - הגוף החל לומר את דברו. חותמות של סבל ובריאות לקויה התעוררו לחיים. אם פו דבר קודם על אנשים תקועים, כאן החלה מסכת תקיעות בריאותית, שחרף כל כישוריך המרשימים, הלכה והסתבכה. מחלתך הלכה והעמיקה לאט לאט ובכל פעם הוסיפה עליך גדרות וסורגים. אתה בחרת לקבל את מחלתך ולהתקדם איתה. בכל שלב מצאת את הדרך לקבל את המצב ולמצוא את הדרכים שלך לשמור על רוח החיים שבך – עשית כל שביכולתך והוספת ללקט "שמחות קטנות של יום חולין"... להתעניין, להאזין, לצאת לטיולים בקבוץ שכה אהבת ומעל לכל להנות מכל דקה עם אמא, איתנו הילדים ומפסגת האושר – הנכדים. נכדיך האהובים והאוהבים הכירו אותך בעקר בתקופת מחלתך, אבל זה לא הפריע לך ולהם לקלוט ממך את שמחת החיים, את הענווה, את הצחוק והתושייה.

כשאביבי היה בגן הוא אמר: "לסבא שלי יש מזל ! כל פעם הוא כמעט מת ובסוף הוא ניצל!"

כמעט אביבי שלי, כמעט.. כל כך הרבה פעמים הוא ניצל.

ואולי, אתה יודע, גם בסוף סבא ניצל – הוא ניצל מסבל וייסורים.

כשנפטרת אבא אהוב שלי, פניך היו שלווים.

הפרידה שלך מאיתנו אבא נמשכה על פני שנים, בכל שלב במחלתך נפרדנו ממשהו אחר בך...

אני כל כך שמחה שנגאלת מייסוריך ... ועדין קשה לי לוותר עליך אבא... אני כבר מתגעגעת אפילו למגע היד ומבט העיניים המבקש עוד קשר, עוד חיבור קטן, כי ידעת היטב שאוזל לנו הזמן...

אני יודעת שהשארת לי מורשת נפלאה; כן, כבר לפני שנים נטעת בי את צוואתך –

לבחור בחיים, ללקט את נקודות האור ולהעצים אותן, להוסיף אהבה ושמחה, יצירה ועשייה, לזכור שאוכל הוא הרבה יותר מסתם מזון ותמיד להוקיר ולזכור את מי שהושיט לי יד בדרך.

תודה לכל מי שתמך באבא ובנו. תודה ענקית ומיוחדת לאמא על ה מסירות והאהבה.

אבא יקר שלי – נוח על משכבך בשלום –

אוהבת מאד

נעמי
Comments